תהליך ההכנה של גופי התאורה
מסע:
פעם בכמה שבועות, הרוח הגדולה שולחת אותי למסע אחרי מתחלים למנורות.
יש בארץ לא מעט מטעי דקלים, אבל ברובם החקלאים מורידים את המתחלים עוד לפני שהם מגיעים לגודל שיכול להתאים לגוף תאורה.
ככה יצא, שאחרי תקופה של הכנת מנורות, הבנתי שהדרך הכי טובה למצוא מתחלים יפים עוברת במטעי דקלים נטושים, ובגינות פרטיות במושבים ברחבי הארץ.
אז אני אורז את רומי, הכלב הנסיך שלי אל תוך האוטו, ואנחנו נוסעים.
תמיד, כשמתחלים הם הכיוון שלנו, אנחנו פוגשים סיפורים חדשים, אנשים מעניינים או חיות שבדרך כלל לא פוגשים.
ביום ההולדת האחרון שלי עשינו טיול כזה, ופגשנו את כל רוחות השמיים, ונחש צפע בגודל שני מטר בערך, שפשוט הזדקף שם על הגחון, הסתכל, וברך אותנו לשלום.
הוא אמר שכדאי שאתחיל למכור את המנורות שלי, ובמידה רבה כל מי שקנה מנורה, חייב אותה לאותו הנחש.
עיבוד:
אני חוזר עם המתחלים הביתה, ומתחילים לעבוד.
קודם אני שוטף אותם במים, ומשפשף את כל מה שהטבע הדביק עליהם.
אחרי שהתייבשו, אני מתחיל להבין מה כל מתחל רוצה להיות. חלקם רוצים להיות מנורה קלאסית, חלקם רוצים לקבל חורים בצדדים (מנורות הטרייבל), וחלקם בכלל רוצים להפוך למדף או מתלה לעציץ - ברוב המתחלים שאני מוריד מהעץ אי אפשר להשתמש כדי להפוך אותם לגוף תאורה, ולפעמים די מתסכל לחזור הביתה עם 20 מתחלים, ולגלות שאפשר להפוך רק אחד לגוף תאורה.
אז אני מנסר את הקצה, ומתחיל לשייף. ברוב המקרים רק עובר על הצדדים והפינות ומעגל אותם עם משייפת חשמלית, אבל יש גם מתחלים שמגיעים קצת שבורים, ושם אני ממש צריך לבנות ולאחות את הצורה מחדש - ברוב המקרים עם דיסק, ואחר כך עם דבק אפוקסי. יש משהו מאוד מיוחד בתהליך הזה, ואיכשהו יצא שעם הזמן, דווקא המתחלים שצריכים איחוי יוצרים אצלי איזה קשר רגשי קצת שונה מאלה שמגיעים מושלמים.
המתחלים שרוצים לקבל חורים בצדדים, או להפוך למדף, עוברים בדרך כלל לנגרייה של אבא שלי, לטיפול עם דיסק ומקדחים מיוחדים.
בכל מקרה, אני ממש משתדל ששלב העיבוד יהיה כמה שיותר מינימלי ככה שהכל יהיה כמה שיותר כמו שהטבע התכוון.
(במהלך הדרך, המתחלים מקבלים טיפול בחומר דוחה חרקים).
הכנה:
כל מתחל נצבע בשתי שכבות של שמן זית איכותי במיוחד, ונשאר להתייבש בשמש. השמן מגן על העץ, ונותן עומק לצבע שלו.
בינתיים, אני מודד את גודל הנורה שיכולה להיכנס לכל אחד מהמתחלים, ומתחיל לעבוד.
אני מרכיב את בית המנורה, מדביק אותו אל העץ אם צריך, מחבר את כבל החשמל, ומשם עובר לחבל יוטה.
בקשירה מיוחדת שלמדתי עם הזמן, אני מלפף את החבל, ודואג שהוא יהיה כמה שיותר הדוק. למדתי עם הזמן, שאי אפשר לדעת איך המנורה עצמה תראה לפני שליפפתי את החבל. המתיחה עצמה גורמת למתחל לקבל כל מיני זווית, שאת חלקן אפשר לתכנן מראש, ולחלקן אין שום דרך להתכונן.
אז אני מתחיל ללפף, ורואה מה קורה.
אחרי בערך שעה של ליפוף וחיבור של המפסק והתקע, גוף התאורה כבר קיבל את הצורה החדשה שלו, והוא ממש כמעט מוכן.
אני מחבר לחשמל, עושה כמה בדיקות, ובעיקר משאיר את הנורה דולקת ל24 שעות רצופות. לוודא שהכל בטוח והנורה לא מחממת את החבל יותר מידי.
מתכונן לפרידה:
זה השלב של הפינישים הקטנים, והמתלה שמחבר את גוף התאורה לקיר.
עוד קצת שיופים בזוויות שלא ראיתי קודם, ומריחה של עוד שכבה של שמן זית.
אם יש חלקים מעט שבורים או כאלה שצריכים השלמות קטנות, זה הזמן. כשלגוף התאורה יש כבר צורה ברורה, אני מערבב דבק אפוקסי בשילוב עם כמה אבקות צבע, שיביאו את הדבק לצבע הכי קרוב לצבע של המתחל, ויוצר את ההשלמות.
אחרי שכל זה מתייבש, אני משייף ידנית, ועובר על זה עם עוד שכבה של שמן זית.
זה הזמן להצמיד את גוף התאורה לקיר, ולראות באיזה זווית הכי טוב להכין את המתלה.
אני קודח שני חורים קטנטנים, כדי לא לפוצץ את העץ, ומחבר עינית קטנה לתליה בחלק האחורי, עם שני ברגים.
את כל זה אני מכסה עם עוד שכבה של אפוקסי צבוע. את הברגים שבולטים מהצד השני, אני משייף עם דיסק חשמלי, ומכסה גם שם עם אפוקסי, ככה שהלחץ של התליה יעמוד על האפוקסי ולא על העץ, ושום דבר לא ינזק כשהמנורה תהיה תלויה על הקיר.
מי שיסתכל טוב מספיק, יוכל לראות את הנחש בדרך חזרה למחילה
זמן להגיד שלום:
כל מנורה מקבלת קלף עם מספור, שעליו כתוב הסיפור שלה. איפה מצאתי את המתחל ומתי, מה קרה שם, ולאיזה סדרת מתחלים היא שייכת.
הסיפורים אמיתיים לגמרי, אבל לא בטוח שכל אדם אחר שהיה נוכח באותה הסיטואציה היה רואה את אותם הדברים.
אני עוטף את גוף התאורה ביחד עם הקלף, ובקבוקון קטנטן של שמן זית, ככה שתוכלו לצבוע בעוד שכבה של שמן, חצי שנה אחרי שהמנורה תהיה שלכן (ושלכם).
וזהו.
הכל מוכן.
הלידה עברה בהצלחה.